DPI הוא מספר הנקודות שהסורק קורא בכל אינץ׳ של התמונה. ככל שהמספר גבוה יותר, הקובץ מכיל יותר פרטים, שוקל יותר, וייקח יותר זמן לסרוק.
השאלה האמיתית היא לא מה המקסימום, אלא מה מספיק.
מה קובע כמה צריך
שני דברים: כמה גדול המקור, ומה תרצו לעשות עם התוצאה.
תמונה מודפסת בגודל 10 על 15 סנטימטרים מכילה כמות מוגבלת של מידע. סריקה שלה בערך גבוה מאוד לא תמציא פרטים שלא קיימים בנייר. היא רק תייצר קובץ כבד יותר.
שקופית או נגטיב הם סיפור אחר לגמרי. שם המקור קטן פיזית אבל דחוס בפרטים, ולכן צריך ערך גבוה בהרבה כדי להוציא ממנו את מה שיש.
כללי אצבע פרקטיים
- תמונה מודפסת רגילה, לצפייה ולשיתוף: ערך בינוני מספיק בהחלט, והקובץ יישאר נוח לשליחה ולגיבוי.
- תמונה מודפסת שתרצו להדפיס שוב באותו גודל או קצת יותר גדול: צריך ערך גבוה יותר, כדי שההדפסה החוזרת לא תיראה רכה.
- שקופיות ונגטיבים: תמיד ערך גבוה משמעותית מתמונה מודפסת, כי המקור קטן.
- מסמכים ותעודות: מה שחשוב הוא שהטקסט יהיה חד וקריא, לא שהקובץ יהיה ענק.
למה יותר גבוה זה לא תמיד יותר טוב
יש נקודה שממנה והלאה העלייה ב־DPI מפסיקה להוסיף מידע אמיתי. הסורק פשוט מתאר בדיוק רב יותר את גרגירי הנייר ואת האבק.
מה שכן קורה הוא שהקבצים תופחים. ארכיון של חמשת אלפים תמונות שנסרק בערך מוגזם יכול להגיע לגודל שקשה לגבות, קשה לשלוח וקשה לפתוח בטלפון. זה הופך את הארכיון לפחות שימושי, לא ליותר.
מה שחשוב יותר מ־DPI
בפועל, שלושה דברים משפיעים על התוצאה יותר מהמספר הזה:
- ניקיון. אבק על הזכוכית או על התמונה נכנס לסריקה ונשאר שם.
- יישור. תמונה שנסרקה עקומה תישאר עקומה, אלא אם מתקנים אותה אחר כך.
- עקביות. ארכיון שכולו נסרק באותה שיטה נראה טוב יותר מארכיון שחציו מצוין וחציו לא, גם אם הממוצע זהה.
ומה עם הפורמט
לרוב המשפחות, קובץ תמונה סטנדרטי הוא הבחירה הנכונה: כל מכשיר פותח אותו, הוא לא כבד, וקל לשתף אותו.
פורמט ללא דחיסה שמור למקרים שבהם מתכננים עריכה או שחזור מקצועי. הוא כבד מאוד, ולרוב האנשים הוא לא מוסיף כלום בפועל.
בשורה התחתונה
אל תבחרו מספר. תגידו מה אתם רוצים לעשות עם התמונות, ותנו למי שסורק להתאים את ההגדרות. אם התשובה שתקבלו היא מספר אחד לכל סוגי החומרים, זה סימן שלא באמת מתאימים.